“את יכולה לבוא לשבוע. שבוע זה המינימום.”
“סבבה…” עניתי באי-רצון למזכירה בנאות סמדר, ובשקט חשבתי לעצמי: איך אני אמורה להישאר שבוע שלם במקום אחד? הייתי אז בתקופה מיוחדת בחיים – בת 25, עם קריירה, בית יציב, ומסלול די ברור קדימה, והחלטתי לעצור הכול ולחפש משהו חדש – משהו שהרגשתי שחסר לי, משהו שעוד לא גיליתי. רציתי להתנדב במקום שיהיה שונה לגמרי מכל מה שהכרתי, וכמה חברים סיפרו לי על קיבוץ נאות סמדר. החלטתי לנסות, וחשבתי שאשאר שם שבוע ואז אמשיך במסע שלי.
כשירדתי מהאוטובוס בכביש הערבה, התחלתי ללכת לכיוון הקיבוץ דרך מטע של עצי תפוח – העצים הכי יפים שראיתי – פשוט עומדים שם, באמצע המדבר. פתאום הגיע מולי איש עם כובע רחב וחיוך גדול, וסימן לי עם הידיים את כיוון הכניסה. כמובן, הגעתי מהצד הלא נכון.
השבוע הראשון
כשנכנסתי לקיבוץ לא האמנתי למה שהעיניים שלי ראו. למרות שגדלתי בכפר קטן וראיתי קיבוצים אחרים, המקום הזה הרגיש כמו המקום הכי יפה שראיתי. פרחי קמומיל וורדים קישטו את השבילים, עצים מוזרים ויפהפיים צמחו בכל פינה, מבנים ורודים השתלבו באדמה המדברית בצורה כמעט חלומית. כולם חייכו אליי, לכולם היו פנים נעימות.
בשבוע הראשון שלי התנדבתי במטבח, ושם גיליתי משהו מדהים – בקיבוץ אוכלים בשקט ובתשומת לב, אוכל פשוט אבל בריא באמת. בשבת חדר האוכל הופך לארמון של שפע – מקום בו מתקיימות שיחות מעניינות, וחגיגה פשוטה, והשולחן נהיה מלא ביצירות של הקיבוץ עצמו: גבינות, יינות, מיצים טריים, ירקות, הכול מקומי. הגוף שלי אמר לי תודה; היה כל כך מיוחד לאכול ככה.
משם המשכתי לעוד חוויות: גיזום גפנים בשקיעה, קטיף תמרים, עבודה במחלבה המדהימה, טיפול בגינת הירק – אולי הגינה הכי צבעונית שראיתי – ובכל מקום היה אפשר להרגיש הרוח המיוחדת של המקום.
בלילות הייתי הולכת לבית האמנויות רק כדי לנגן בפסנתר או להביט בפסלי העץ המורכבים. עזרתי ביקב והשתכרתי לא מעט תוך כדי, סידרתי זיתים בקופסאות במפעל האריזה; הרגשתי שאני לומדת קצב וטקסים חדשים. חלקתי חדר עם מתנדבת צרפתייה נפלאה בשם רפאל, שהפכה לחברה טובה שלי – אפילו נסענו יחד להודו אחרי התקופה המשותפת שלנו. היא הייתה רועת עיזים בקיבוץ, וחזרה כל יום עם הריח של העדר, ריח שלמדתי לאהוב. לפעמים דמיינתי שאני שומעת קול פנימי לוחש לי בכל מקום: אין עוד מקום כזה בעולם. הכול הרגיש מקורי, מרענן, והגישה לחיים ולעבודה הייתה יוצאת דופן.
צילום: Media neot, Wikimedia Commons, CC BY-SA 4.0
עולם קטן משלנו
קיבוצים הם חלק גדול מהתרבות הישראלית, ואני אישית לא תמיד התחברתי אליהם. אבל נאות סמדר הייתה שונה: היה בה משהו אמנותי, נסיוני. בגלל שהכול עצמאי ומקומי, יש הרגשה של עצמאות וסקרנות: מה עוד אפשר לעשות? איך עוד אפשר לחיות יחד? התאהבתי ברעיון הזה. בסופו של דבר הגעתי לעבוד בפעוטון, ואפילו ניהלתי אותו תקופה, וביליתי כמעט חצי שנה עם התינוקות הכי קטנים של הקיבוץ. גם שם הייתה אווירה של פתיחות וחדשנות; זה היה ייחודי כל כך לטפל בשבעת המלאכים הקטנים האלה, שאהבתי בכל ליבי.
יש שתי חוויות שיישארו איתי תמיד: מפגש המתנדבים, פעם בשבוע, מסביב למדורה – לפעמים על הצוק ולפעמים בין העצים – מפגשים בהם שיתפנו סיפורים בהקשבה ותשומת לב, שיחות כל כך עמוקות שהן עדיין יכולות לגרום לי לבכות. והשנייה היא האגם – כן, האגם הקסום שבנו המקימים של הקיבוץ. הייתי הולכת אליו כל יום, חושבת, מסתכלת, פשוט נמצאת – והצבע שלו תמיד יישאר איתי.
נשארתי בנאות סמדר חצי שנה במקום שבוע, וזה אומר הכול. הקהילה שם ממשיכה להמציא מחדש את הרעיון הקיבוצי, והחיים בישראל. כמו בכל מקום יש גם מורכבות, אבל הכוונה הפנימית נמצאת בכל פינה, ובעיניי היא יפה – המחויבות להמשיך לחקור, ללמוד וליצור.
כמה עובדות שכדאי לדעת
נאות סמדר הוא קיבוץ וקהילה בערבה הדרומית, כ־70 קילומטר צפונה מאילת. הוא הוקם ב־1989 על ידי קבוצת חברים מירושלים שחיפשו דרך חיים של שיתוף, יצירתיות וקיימות. הקהילה משלבת חקלאות אורגנית, אמנות ותיירות. בכרמים שלהם מגדלים ענבי קברנה סוביניון, שיראז, מוסקט קנלי וסוביניון בלאן בתנאים מדבריים, והיקב הבוטיקי מייצר יינות טבעיים עם התערבות מינימלית. בנאות סמדר יש גם מטעי זיתים, מחלבת עיזים ובית קפה שמגיש אוכל צמחוני ומוכר את המוצרים של הקיבוץ. מרכז האמנות מציע סדנאות זכוכית צבעונית, קרמיקה, טקסטיל ומתכת, והמבנים במקום בנויים בגישה אקולוגית שמתאימה לאקלים במדבר. לאחרונה נאות סמדר נחשב כאחד מ“כפרי התיירות הטובים בעולם” של ארגון התיירות של האו״ם, בזכות הקיימות, התרבות והחדשנות הכפרית שלו.
תיכנסו לאתר שלהם. ואם אתם גרים בישראל או מגיעים לאזור – תבקרו במקום הקסום הזה, אפילו רק פעם אחת. באמת שאין עוד מקום כזה.
