יש פתגם שאומר ”הבית הוא המקום בו הלב נמצא”. היה לי מזל לגדול במקום שהרגיש כמו בית גם בלב. ניסיתי לגור במקומות אחרים, אבל אף פעם לא באמת הצלחתי להשתחרר ממנו. כאמנית, הלב שלי תמיד הרגיש הכי בבית בכפר הקטן שלי, כפר האמנים עין הוד. הילדות בכפר הייתה מלאה בצבעים, קסם, ובלאגן. בגלל שהייתי ילדה, לא הבנתי עד כמה זה מיוחד.
עין הוד הוא כפר אמנים קטן במרגלות הר הכרמל, שהקים מרסל ינקו יחד עם כמה אמנים אירופאים שהגיעו לישראל בשנת 1953, בהשראת תנועת האמנות הדאדאיסטית. סטודיו אחרי סטודיו, האמנים בנו בתים וגלריות ויצרו קהילה שמתרכזת באמנות. לכל חג, לכל פינה ולכל אדם יש סיפור צבעוני. בכתבה הזו שיתפתי כמה מהמקומות האהובים עליי בכפר.
איפה אני שותה את הקפה שלי?
תאמינו או לא, אני קונה את הקפה שלי במכולת. כן כן – המכולת הקטנה של הכפר! לאורך השנים היא החליפה המון בעלים, אבל תמיד נשארה הלב האמיתי והחברתי של המקום. יש בה הכל: ירקות ופירות טריים, מוצרים אורגניים, ספרי פילוסופיה, ומכונת קפה אחת מדהימה. כל הכפר עובר שם, בדרך כלל בין סידורים, וכולם יודעים שהקפה הוא אחד הטובים באיזור. יש משהו מעניין ויפה בעובדה שבית הקפה הוא גם המכולת. אני אוהבת לשבת שם, לפגוש אנשים בלי לתכנן, ולחלום על פרויקטים ושיתופי פעולה חדשים בצורה הכי טבעית שיש. ככה תמיד דמיינתי את בתי הקפה של הבוהמה בוינה – מהסוג שבו אמנים ופילוסופים היו נפגשים פעם כדי לחשוב, להתווכח, וליצור.
לאן אני הולכת כשבא לי פינוק?
בעין הוד נמצא אמפיתיאטרון קטן (300 מקומות) עם נוף לים, והוא אחד היפים בישראל. ראיתי שם הרבה הופעות, ואפילו הופעתי בו כמה פעמים בעצמי. יש בו משהו אינטימי וקסום. בדיוק מעליו נמצאת מסעדה קטנה בשם “פיגם”. פיגם הוא צמח ים-תיכוני שגדל בישראל, והמסעדה פופולרית אצל מקומיים ומבקרים. השף מגיע מתל אביב, ונשוי למקומית – שילוב שמרגיש מושלם. האוכל טרי, ים-תיכוני, עם קוקטיילים ויינות מיוחדים, ואווירה נעימה ושקטה. לשבת שם בשקיעה עם כוס יין, חצאית יפה, וחברה טובה – סתם כי בא לי – זה פינוק פשוט של החיים.
מרכז תרבותי – גלריית עין הוד
אין ספק, המרכז התרבותי של עין הוד הוא הגלריה המרכזית. הגלריה הוקמה על ידי התושבים הראשונים והיא ממשיכה להתפתח כל הזמן. כל כך הרבה קרה שם – מסיבות ענק, תערוכות בינלאומיות, וגם הבת המצווה שלי, כי ככה היו עושים דברים פעם בעין הוד. הגלריה משקפת את כל החלקים האמנותיים והקהילתיים של הכפר. היא רב-תחומית, עם דגש חזק על אמנות עכשווית. התערוכות מתחלפות כל שלושה חודשים בנושא מסוים, והחלל מארח גם הופעות, אירועי שירה ומחול, ושיחות עם אמנים. חוץ מהתוכן, זה מקום מפגש עם אנרגיה שמחברת בין כולם.
Photo: Israel Preker / PikiWiki Israel (CC BY 2.5).
המקום האהוב עליי בטבע – מטע הזיתים
היה לי קשה לבחור מקום אחד, כי כל הכפר בתוך היער, הכל קורה בחוץ! ובכל זאת, אחד המקומות האהובים עליי תמיד היה מטע הזיתים. כשהייתי נערה, הייתי הולכת לשם כמעט כל בוקר, רק כדי לשבת, להקשיב ולטייל. יש שם יופי פסטורלי ויוצא דופן, ובדרך כלל הייתי פוגשת חברים שגם יצאו לטיול. עצי הזית העתיקים, חלק בני יותר מ־400 שנה, נותנים תחושה של שלווה עמוקה. כל עונה מגיעה בצבעים אחרים, והמטע משתנה כל הזמן. אני יכולה להבין למה הרבה אמנים בוחרים לצייר שם – זה מרגיש כמו להיכנס לתוך ציור חי.
מקום שאני פחות אוהבת – הצומת בין המטע לכביש
הכפר ממוקם בלב הטבע, ואני הייתי ילדת טבע. בגלל זה, המקום שתמיד הכי פחות אהבתי הוא החלק שבין מטע הזיתים לכביש הראשי. זה אזור של חיכוך פתאומי: רעש, צעקות, תנועה ואנרגיה אחרת לגמרי. כילדה היו לי הרבה כלבים, ולצערי כמה מהם נדרסו שם – דבר ששבר לי את הלב. תמיד חשבתי שזה קצת ככה גם עם האנשים: החיסרון של חיים במקום כל כך מבודד הוא שהמפגש עם “העולם האמיתי” יכול להיות קשה, ולפעמים אפילו מסוכן. אני עדיין לומדת איך למצוא את החיבור.
Photo: Hanay / Wikimedia Commons (CC BY-SA 3.0)
דמות חשובה עבורך שנולדה בכפר או חיה בו – גטררוד קראוס
אישה שתמיד נתנה לי השראה גדולה היא אחת ממקימות הכפר ואמנית בינלאומית – הרקדנית והכוריאוגרפית גרטרוד קראוס. אישה מיוחדת מאוד שהגיעה מאירופה ובנתה סטודיו למחול בכפר, וחיה בו עם בת זוגה במשך שנים רבות. היא חילקה את הזמן שלה בין אירופה לישראל ונחשבת לאחת מחלוצות המחול בישראל, ואמנית בעלת שם עולמי. אותו בית שבנתה הפך לפני כמה שנים ל-“בית גרטרוד”, בית אבן מיוחד וכמעט מכושף, שמארח הופעות קאמריות ותערוכות מתחלפות. בשבילי, גרטרוד מבטאת את הרוח המקורית של הכפר: אמיצה, חדשנית, שונה – אמנית אמיתית. כל פעם שאני נכנסת לשם ומסתכלת על התמונות שלה, אני מרגישה גל של כוח – זה מזכיר לי שלאמנות יש מקום, שהיא חשובה, וששווה להילחם עליה.
במשך השנים גרתי במקומות שונים: מניו יורק ועד תל אביב, ואפילו בקיבוץ בערבה, ואיכשהו, כמו מגנט, הכפר תמיד משך אותי בחזרה. קשה לרצות לעזוב מקום כל כך יפה, ולפעמים חייבים, אפילו לתקופה קצרה. בימים האלה יש התעוררות חדשה בעין הוד – אמנים צעירים ומשפחות שעוברות לגור כאן, והרבה ילדי כפר כמוני שחוזרים לבנות בו בית. זאת ממש זכות להיות “מקומית בעין הוד”, אני מרגישה שזו מתנה שמלווה אותי, ואני משתדלת להגיד עליה תודה כל יום.
