הערים בישראל הן צפופות, רועשות, וכמעט לעולם לא דוממות. במדינה כל כך קטנה, התחושה היא שהמרחב מוגבל, הקיץ הוא נורא ארוך, ואנחנו חיים בקרבה מתמדת לאנשים אחרים.
השגרה בישראל מושפעת לא רק מהקצב של העיר ומשאיפות קרייריסטיות שונות, אלא גם מקונפליקטים מתמשכים, מלחמה והרבה אי־ודאות. בתוך המציאות הזו, “ריאות ירוקות” הן לא רק קישוט יפה – הן צורך הכרחי. פארקים, נחלים וטיילות מייצרים רגעים של הקלה, הפסקה קטנה וחשובה בתוך הרעש העירוני.
שלושה מרחבים ירוקים שנמצאים בשלוש ערים שונות בישראל, מראים לנו איך טבע יכול (וצריך) להשתלב בחיים העירוניים.
פארק הירקון, תל אביב
Photo: McKaby / Wikimedia Commons (CC BY-SA 4.0)
פארק הירקון הוא הפארק הגדול והמוכר ביותר בתל אביב. הוא משתרע על פני כ־3,750 דונם לאורך נהר הירקון, מהחלק המזרחי של העיר עד למפגש שבין הנהר לים התיכון – סמוך לנמל תל אביב.
הפארק מציע מגוון רחב של נופים ושימושים: דשא רחב לפיקניקים ולמנוחה בשמש, שבילים סלולים להליכה, ריצה, ורכיבה על אופניים לצד הנהר, וגם גנים שונים ומגוונים. ביניהם גן סלעים המציג תצורות גיאולוגיות מרחבי הארץ, גן קקטוסים מלא בצמחי מדבר, וגן טרופי עם צמחים אקזוטיים ומקורות מים.
מעבר לצמחייה, פארק הירקון משלב גם מרחבים של תרבות ופנאי: מתחמי ספורט גדולים, אגמי שייט, פארק סקייטבורד, קיר טיפוס, שמורת ציפורים, גני זיכרון, ואמפיתיאטרון שמארח הופעות ואירועים. עבור רבים מתושבי העיר הפארק הוא מפלט מהעיר – מקום להתאמן בו, לנוח, ולהיפגש עם חברים.
בכל יום אפשר לראות בפארק אנשים מתאמנים, משפחות, מוזיקאים, בעלים עם הכלבים שלהם, ואנשים שסתם שוכבים על הדשא. הפארק הוא ה’חצר אחורית’ המשותפת של תל אביב, מקום שבו אפשר לנשום, ליהנות מהשמש הים-תיכונית, ולהירגע מהיום האינטנסיבי.
גן סאקר, ירושלים
Photo: Anatoli Axelrod / Wikimedia Commons (CC BY 3.0)
גן סאקר הוא הפארק הציבורי הגדול ביותר בירושלים, ואחד המרחבים הפתוחים החשובים בעיר. הוא הוקם בשנת 1963 ונקרא על שמו של הארי סאקר, דמות בולטת בהסתדרות הציונית העולמית. הפארק נמצא ליד גבעת רם והגבול שלו ממוקם ליד השכונות נחלאות וקריית וולפסון, קרוב מאוד לקריית הממשלה המכילה את הכנסת ובית המשפט העליון.
הפארק תוכנן כמרחב ציבורי רב־שימושי: מדשאות רחבות, שבילי הליכה, אזורי פיקניק, מתקני משחק, אזורי סקייטבורד ואזור מיוחד לכלבים. הוא חלק מרצועה ירוקה רחבה יותר שמחברת בין כמה פארקים, שיוצרת רצף נדיר של טבע בתוך העיר.
אחד האלמנטים הייחודיים בו הוא “פעמון השלום”, פעמון יפני גדול שנבנה בשנת 1996. על הפעמון כתובות מילים בעברית, בערבית, ביפנית ובאנגלית, כולן סביב המילה “שלום”, לצד פסוק מספר תהילים: “שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך”.
בעיר המזוהה לרוב עם היסטוריה מורכבת ומחלוקות רבות, גן סאקר מציע מרחב פתוח שמשותף לכולם: פשוט, נגיש ומזמין.
טיילת לואי, חיפה
Photo: Flashpacker Travelguide / Wikimedia Commons (CC BY-SA 2.0)
טיילת לואי היא אחת מה”ריאות הירוקות” המרשימות ביותר בחיפה, ומציעה תצפית פנורמית שאין כמוה בארץ. היא מתמשכת לאורך רחוב יפה נוף במרכז הכרמל, ומשקיפה על מפרץ חיפה, הקריות, עכו, נהריה, הרי הגליל, ובימים בהירים – אפילו עד ראש הנקרה והר החרמון.
הטיילת הוקמה בשנת 1992 בזכות תרומתם של פול ומיי גולדשמידט, לזכר בנם לואי. היא תוכננה כאזור לתושבי העיר ולמבקרים כאחד, ומחברת בין בתי מלון, בתי קפה ואתרי תרבות. הטיילת עוברת דרך הכניסה העליונה לגנים הבהאים, ולכן משתלבת באופן טבעי בתנועת הולכי הרגל בעיר.
הטיילת היא מהמרחבים הציבוריים האהובים והפופולריים בחיפה, דוגמה חיה לכך ש’ריאה ירוקה’ יכולה להיות לא רק גן או פארק, אלא גם נקודת תצפית אל הנוף הסובב את העיר.
במדינה תחת לחץ, מרחבים ירוקים הם הכרח
למרות שהפארקים האלו אהובים ומטופחים, זה לא מספיק. לשכונות רבות בישראל עדיין חסרה גישה לאזורים ירוקים, לרחובות מוצלים ולפארקים נגישים. הטבע בעיר בדרך כלל מרוכז בכמה פארקים גדולים, במקום להיות מפוזר ונגיש לכל רחבי העיר.
ישראל מתוארת לא פעם “כאומת הסטארט־אפ”: חדשנית, מהירה, פניה לעתיד. אבל כשמדובר ב”ריאות ירוקות” עירוניות, היא עדיין משתרכת מאחורי ערים רבות בעולם. ערים כמו קופנהגן, ברלין, ונקובר, ומלבורן משקיעות הרבה בפארקים נגישים ושטחים ירוקים כחלק מהחיים ביומיום – לא כמחשבה בדיעבד. לישראל יש עוד הרבה מה ללמוד בתחום הזה.
גם אם תכנון ירוק לא תמיד נמצא בעדיפות גבוהה, במיוחד מול האתגרים הפוליטיים, הכלכליים והביטחוניים של מדינת ישראל – מחקרים מראים שוב ושוב שלגישה לטבע יש חשיבות גדולה לבריאות הנפש. חשיפה קבועה ל’ריאות ירוקות’ תורמת לירידה בלחץ הנפשי, לשיפור הריכוז, לבריאות פיזית ולחיזוק הקשרים הקהילתיים. עיר שמאפשרת לתושבים שלה להישאר מחוברים לטבע, אפילו בדרכים קטנות ופשוטות, אינה משקיעה במותרות – היא משקיעה בעתיד של אלו שחיים בה.
