גדלתי במה שבישראל אוהבים לקרוא לו “חור” – סלנג למקום שנמצא באמצע שום מקום, מקום לא חשוב או לא משמעותי. ובאותו הזמן, לבית שבו גדלתי, יש מקום מיוחד בתודעה הישראלית.
קיבוץ יטבתה נמצא עמוק בדרום המדבר, מוקף בצוקים ובצללים של הרי הירדן. הוא התפרסם בעיקר בזכות מפעל החלב שלו, שמייצר כבר עשרות שנים מוצרי חלב. ובעיקר את המוצר הכי מפורסם שלו: שוקו בשקית. כזה ששותים קר, טרי, והוא הכי טעים ביום קיץ חם, ליד לחמנייה.
הפרסומות הפופולריות, המלוות במוזיקה קלאסית של מוריס ראוול, הפכו לנוכחות מוכרת וקבועה בתרבות הישראלית. כזאת שמייצגת את מהות החיים בקיבוץ. הנה דוגמה נוסטלגית:
כל אחד נותן לפי יכולתו, ומקבל לפי צרכיו
מבחינתי, המותג לא באמת משנה; יטבתה היא הבית שלי. זה המקום שבו סבא שלי נטע עצים וסלל דרכים בידיים שלו, שבו אמא שלי למדה לרכב על סוס. מקום שבו ערכים לא היו רעיונות כלליים אלא דרך חיים יומיומית: אתה נותן כל מה שאתה יכול, ולוקח רק מה שאתה צריך.
הקיבוץ עצמו (זה שמוסתר מהמטיילים שעוצרים לאכול ולמלא דלק בדרך לאילת, במזנון יטבתה המפורסם) ירוק מאוד למרות המדבר שבו הוא נמצא. נווה מדבר בתוך ים של חול אינסופי : דשא ירוק, פרחים יפים ובתים קלאסיים של משפחות. שדות רחבים ומסודרים שמשנים את אדמת המדבר דרך חדשנות חקלאית, ומדרכה עשויה מאבן, ששורפת את הרגליים ביום שמש חם.
לכל מי שזוכה לבקר ביטבתה, הקיבוץ נראה כמו גם עדן. ובאופן מוזר, גן עדן שהוא שקט, בצורה כמעט כואבת לאוזן. קשה להסביר איך חוסר הרעש במדבר יכול להיות כל כך חזק.
זה גם מקום שבו כולם מכירים את כולם: משפחות קשורות זו בזו דרך עשרות שנים של חברויות, נישואים, בגידות, פיוסים והיסטוריה משותפת. מקום קטן וצפוף מלא באנושיות, שבו אי אפשר באמת לשכוח שום דבר; זה יפהפה. וזה גם מחניק.
להפוך לעכבר העיר
כשהייתי בת 14 ידעתי שאני לא רוצה להישאר שם יותר. רציתי לגדול ולהתפתח ולעזוב את המקום שהרגשתי שישאיר אותי קטנה. ולכן ניסיתי – בידיעה שארגיש חרטה אם לא אעשה זאת – ללמוד בעיר הגדולה. לא, לא אילת (העיר הקרובה, 40 ק”מ דרומה מיטבתה), אלא העיר האמיתית: תל אביב.
אז כשהתקבלתי ללימודים בבית הספר לאמנות בתל אביב, עשיתי משהו שהרגיש גם אמיץ וגם חסר אחריות לגמרי: עברתי לעיר – לדירה של האבא הביולוגי שלי בצפון הישן. מהמדבר למדרכה, מפרות לאוטובוסים, מכוכבים לפנסי רחוב.
בדיעבד, לשלוח ילדה בת 14 לעיר עם מעט מאוד השגחה מרגיש… בעייתי. באותו זמן זה הרגיש כמו חופש. עברתי מעכבר הכפר לעכבר העיר תוך כמה שבועות. החיים שלי התחילו. הייתי נרגשת, מפוחדת – ולא מוכנה בכלל.
ללמוד לחצות כביש
זה נשמע כמו בדיחה, אבל זה לא. ביטבתה כמעט שאין מכוניות: או שהולכים או שנוסעים על אופניים לכל מקום, ואין מעברי חציה. בתל אביב גרתי ליד פינת בן יהודה ודיזנגוף, שם תנועת הרכבים לא עוצרת לרגע. לא היה רמזור להולכי רגל ליד הבית שלי, רק “ביטחון עצמי של מבוגרים” (שלי לא היה), ופסים לבנים על הכביש. עמדתי על המדרכה, מנסה להבין מתי זה “עכשיו”. העיר לא חיכתה שאהיה מוכנה.
גם תחבורה ציבורית הייתה עולם חדש בשבילי. ההורים שלי, תומכים אבל גם קצת מודאגים, נסעו איתי באוטובוס כמה פעמים כדי לוודא שלא אעלם לנצח. זה היה קו 55, מתחנת רידינג הישנה דרך העיר, האוטובוס עבר ליד בית הספר שלי על הגבול בין תל אביב לגבעתיים, והמשיך עד קריית אונו. שיננתי את התחנות שוב ושוב, ואחרי כמה נסיעות כבר אמרתי להורים שלי: זה בסדר – אתם יכולים לתת לי לנסוע לבד עכשיו.
לגנוב זה לא טוב
ואז היה הסיפור של לגנוב מהסופר… בטעות! אני נשבעת. בקיבוץ לא משלמים כסף על פירות, במיוחד ביטבתה, קיבוץ שעדיין שומר על ערכים ישנים של קהילה וסוציאליזם. בקיבוץ לא קונים בצל, קוטפים בצל.
אז כשנכנסתי לסופר בתל אביב ויצאתי עם כמה תפוחים ואגסים בתיק בלי לחשוב, לא חשבתי שזו גניבה. כשהבנתי מה עשיתי, הייתי נבוכה מאוד – ועד היום, כמעט 15 שנה אחר כך, אני עדיין זוכרת את זה. אני מבטיחה שזה היה בלבול על בסיס אידיאולוגי, לא פשע מאורגן.
לצאת לשתות ב“פשרה”
העיר, בניגוד למדבר, אף פעם לא שקטה. גרתי במיקום מרכזי, ליד פארק הירקון, חמש דקות מנמל תל אביב, והלילות יכלו להימשך עד הבוקר.
ביטבתה היה לנו מועדון דיסקו בשם “פשרה” – כי זה בדיוק מה שהוא היה, פשרה. מועדון קטן מתחת למגרש הכדורסל של בית הספר, האפשרות היחידה שלנו לצאת למסיבה. בתל אביב, “פאב רוזה פארקס” האייקוני היה במרחק חמש דקות הליכה מהבית שלי. צעיר, רועש, צפוף. העיר לא התפשרה – היא רק התרחבה. קולות של פטישים ומשאיות תמיד הרעישו בלילה.
ביטבתה ראיתי את אותם פנים כל יום. בתל אביב, הפנים השתנו כל הזמן. בריסטה חדש, שכן חדש, מישהו שאולי לא אראה שוב. רצף אינסופי של מפגשים ואפשרויות. בשקט של המדבר היו חיות בר: יעלים על הצוקים, שועלים במדבר, נחשים ועקרבים שצריך להיזהר מהם. בתל אביב, אולי היה רק כלב שקרע את הרצועה ורץ בשמחה הרחק מהבעלים שלו.
עדיין מחפשת בית
גרתי בתל אביב תשע שנים, וחזרתי מדי פעם לביקורים קצרים ולפעמים ארוכים ביטבתה, בעיקר במהלך הקורונה. ב־2021 עזבתי את ישראל בתחושה שתל אביב כבר מתחילה להיות קטנה מדי בשבילי.
המסע שלי המשיך לכפרים קטנים ולאיים שאפשר ללכת אותם בחצי שעה. לסאו פאולו ומקסיקו סיטי, לסן חוזה ופנמה. גרתי בניו יורק, בדיוק איפה שקו הרכבת התחתית נגמר בברוקלין, ובשכונה היהודית של מונטריאול. ראיתי עיירות קטנות באירופה עם רחובות מרוצפים. הלכתי ברחובות הגדולים של מדריד ובטיילת של שטוקהולם, בקור הנושך של הרוח הצפונית.
אני לא בטוחה אם אני עכבר עיר או עכבר כפר. אני מתגעגעת לבית: לנופים, לריחות של יסמין ושל קציר האביב. אני אוהבת את תל אביב, ניו יורק ושטוקהולם בכל ליבי. אני עדיין מחפשת את הבית שלי, מקום שיאפשר לי לגדול ולפרוח.
הראש שלי תמיד בעננים, אני תמיד תוהה כמה רחוק אוכל להגיע ובו זמנית מחפשת את המקום שייתן לי יציבות, את האפשרות לצלול עמוק לתוך עצמי. איפשהו בין נווה מדבר למדרכות, למדתי שזהות מתעצבת לא רק מהמקום שבו נולדת אלא גם מהסיבה שבחרת לעזוב – ומה את בוחרת לקחת איתך כשאת עוזבת.
